מאירי על חולין ק״ח א

1 המשנה השלישית והכונה להתחיל בה בביאור החלק השלישי בענין תערובת בשר בחלב ודין חתיכה הנאסרת מחמת איסור בשר בחלב על איזה צד הוא אוסרת חברותיה ואמר על זה טפת חלב שנפלה על החתיכה פי' חתיכה זו עומדת בתוך הקדרה אלא שאין הרוטב מכסה אותה כלל אלא שעומדת על החתיכות שבקדרה ואין הרוטב מגיע אליה כלל ונפלה במקום ממנה טפת חלב ולא הגיס את הקדרה ולא כסה אותה נמצא שטפה של חלב זו לא נתפשטה אלא בחתיכה זו ואחר שכן אם יש בחלב זה כדי ליתן טעם בחתיכה זו ר"ל שאין בחתיכה זו ששים בחלב זה אע"פ שאלו שיערנו בכל מה שבקדרה היה בה כדי לבטל חלב זה אותה חתיכה אסורה ואין שאר חתיכות ומה שבקדרה מסייעות בבטול חלב זה שהרי לא נתפשט אלא בחתיכה זו ושאר החתיכות ומה שבקדרה מותר אם קדם וסלק חתיכה זו קודם שתבלע ותפלוט על האחרות ויש אומרים כן אף בלא סלק הואיל ואינה סמוכה לשאר חתיכות על ידי רוטב כמו שיתבאר וחתיכה מ"מ אסורה ואין מדמין אותה לצלי שדיו בקליפה שלחלוחית הרוטב שבשאר חתיכות שלמטה הימנה עולה ומתפשט בסבתו האיסור לתוך החתיכה:

2 ניער את הקדרה קודם שבלעה חתיכה זו את החלב וקבלה טעם הימנו והכניס חתיכה זו בתוך הרוטב הרי נתפשט כל החלב ברוטב שבקדרה והרי כל מה שבקדרה מצטרף להתיר טיפה של חלב זו וכן אם כסה אותה שעל ידי הכסוי האידים החמים עולים מלמטה למעלה על ידי הרתיחה שאין לה אויר להתפשט ומבלבלין את הכל כאלו ניער או הגיס ואין אומרין שמא לא ניער יפה או לא כסה יפה אלא כל שניער או כסה אנו דנין כן ואם היה בחלב כדי ליתן טעם בכל מה שבקדרה אסור אבל אם לא ניער מתחלה אלא בסוף ר"ל אחר שקבלה הטעם אף היא נעשית חתיכה של איסור וצריך בקדרה ששים כנגד כלה נמצא הניעור או הכסוי פעמים באים להתיר פעמים באים לאסור כיצד היה בחלב זה ליתן טעם בחתיכה ולא במה שבקדרה הרי הניעור או הכסוי מתחלה באין להיתר החתיכה היה בחלב זה כדי ליתן טעם בכל מה שבקדרה הרי הניעור או הכסוי באין לאסור כל מה שבקדרה:

3 זהו ביאור המשנה לפי מה שהתבאר עליה בגמ' וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' להשלמת ביאור ענין זה אלו הן:

4 חתיכה זו כשנאסרה היא עצמה והוא כשלא ניער וכסה קודם שקבלה טעם החלב שנמצאת היא אסורה ואחרות מותרות כמו שביארנו אם נפלה אחר כן לקדרה אחרת הן של בשר הן של חלב הן של תבשיל אוסרת הכל אלא אם כן יש באותה קדרה ששים בכדי כל החתיכה שחתיכה זו נעשית כלה איסור לשער בכלה בכל מקום שתפול:

5 דבר זה לא נאמר אלא בבשר בחלב וטעם הדבר מפני שאין כאן איסור בפני עצמו שיתערב עם היתר אלא שהאיסור נעשה בין שניהם ומתוך כך נעשה כגוף איסור אבל בשאר איסורין אינו כן כיצד חתיכה של בשר שנפל עליה חלב או דם ואין באותה חתיכה ששים באותו חלב או באותו דם והרי החתיכה אסורה נפלה לקדרה אחרת אם יש במה שבקדרה ששים בכדי האיסור ר"ל החלב או הדם הקדרה מותרת אע"פ שאין שם ששים בכדי כל החתיכה שאין חתיכה עצמה נעשית חתיכת איסור לשער בכלה ומ"מ היא עצמה אסורה לעולם אע"פ שאפשר שנסחט האיסור ממנה ונתפשט בכל מה שבקדרה לפי שאינו נפלט לגמרי והוא ענין מה שאמרו איפשר לסחטו אסור מה שאין כן בדבר הלח והנבלל שאם נפל איסור לתוך הרוטב ואין שם ששים ונאסר וכן יין נסך בשאין מינו שאם נתרבה ההיתר אע"פ שאין עושין כן לכתחלה הכל מותר אע"פ שכבר נאסר ויש אומרים שאף חתיכה זו אע"פ שהיא באיסורה מצטרפת האחרות שהרי לא נאסרה אלא מחשש שמא לא נפלט ממנה כל האיסור ואף גדולי הדורות כתבוה כן וגדולי המפרשים בהגהותיהם נוטים להתיר מכל וכל אף החתיכה עצמה:

6 יש צדדין שאף בשאר איסורין אתה צריך לשער בכלו וכגון שלא נודע האיסור הבלוע כמה הוא כגון מלח שמלחו בו הן שחוטה הן נבלה שנאסר משום דם או משום ציר של נבלה ואתה צריך לשער שיהא שם היתר כנגד כלו ומ"מ אף זו אין אומרים בו שהדבר עצמו נעשה גוף האיסור על הדרך שאנו אומרים בבשר בחלב שמ"מ אין רואים אותו אלא כדבר האסור מצד עצמו ומכאן הורו חכמי התוספות במלח שנאסר מחמת דם או ציר של נבלה ומלחו בו את הקדרה וכבר ידעת שהמלח נותן טעם ביתר מששים וכל נותן טעם אוסר שאין הטעם בטל לעולם אע"פ שמ"מ משערין בכל המלח מ"מ מתירין אותו בששים כאלו הוא גוף הדם או הציר שנאסר בו ואלו היה אסור מחמת עצמו כגון מלח של ע"ז היה אוסר כל זמן שהוא נותן טעם והדברים נראין:

7 חתיכה זו שהזכרנו שנפלה טפת חלב במקום ממנה אם היה רוטב מכסה אותה הרוטב מפשט את החלב בכל הקדרה ומשערין בכל הקדרה מה שבקדרה ואין צריכין לניעור או כסוי:

8 היתה מקצתה בתוך הרוטב ומקצתה חוץ לרוטב אם נפל במקצתה שבתוך הרוטב כל מה שבקדרה מצטרף לשיעורו ואם נפל במקצתו שחוץ לרוטב יראה מסוגיא זו במה שאמרו לא ניער יפה שאין מה שבקדרה מסייע ואע"פ שאין הלכה כר' יהודה שאמר כן מ"מ הרי אף חכמים לא נחלקו בזו אלא שאין חוששין לכך ומ"מ קצת חכמי הצרפתים הורו שכל שהיא נכנסת מעט בתוך הרוטב כח הרוטב מוליך כל שבה ומפשטו בתוך הקדרה דלא גרע מכסוי ואין הדברים נראין וכבר כתבנו הפך סברא זו בפרק גיד הנשה יש בענין זה הוראה אחרת מחכמי התוספות והוא שחתיכה זו שאין לה איסור מחמת עצמה אלא מחמת שבלעה מדבר האיסור וקבלה ממנו טעם אם נגעה חתיכה זו בחתיכה אחרת ביבש ר"ל שלא על ידי רוטב אפי' היו שתיהן חמות ואפי' נצלו בשפוד אחד על האש אינה אוסרת שאין חתיכה הנאסרת מחמת בליעה אוסרת חברתה אלא על ידי רוטב ואפי' נבלעה מן החלב שהיא נעשית בשר בחלב ולא נאמר בה לענין זה חתיכה עצמה נעשית נבלה והביאו ראיה לדבריהם ממה שאמרו בסוגיא זו אלימא לא ניער כלל מיבלע בלע מפלט לא פליט כלומר שבנגיעה כזו שלא על ידי רוטב אינה פולטת שאם לא כן היאך אתה מוצא באיסורין היתר על ידי קליפה והרי אותה קליפה נגעה במה שסמוך לה וכן לעולם וכן הבשר היאך הותר על ידי מליחה והרי המלח נאסר על ידי בליעת הדם שבתוכו וחוזר ואוסרו אלא שהענין כמו שכתבנו:

9 ופירשו עוד בדבר זה שאפי' היתה חתיכה זו הבולעת שמנה ביותר אנו דנין כן שאע"פ שהשומן מפעפע אינו מוליך בפעפועו את האיסור הואיל ואין בטבעו של איסור לצאת שלא על ידי רוטב ומ"מ פירשו חכמי האחרונים שאם היה האיסור הבלוע מן האיסורין המפעפעין כגון חלב הכליות אוסר אף בנגיעה הואיל ואחת מהן חמה הא אם נבלעה בדם או בחלב הגיד או בטפת חלב או כיוצא באלו מן האיסורין שאינן מפעפעין אינה אוסרת אלא על ידי רוטב וכמו שביארנו:

10 קצת רבנים ערערו במשנה זו ובמה שביארנו עליה במקצת דברים מפני שהם חוככים לומר שמין במינו אינו בטל ומתוך כך חוככין לומר בכל האיסורין חתיכה עצמית נעשית נבלה ולא נתברר הדבר בידם ואנו החלטנו לפסוק שמין במינו בטל כשאר התערובות הבטלות כמו שביארנו:

11 חתיכת בשר שנפלה לתוך יורה של חלב רותחת אם יש בחלב ששים בכדי כל חתיכת הבשר זורק את הבשר והחלב מותר ואם לאו הכל אסור קדם וסלק את החתיכה מיד קודם שתפלוט מה שבלעה מן החלב אע"פ שפלטה לחות של עצמה מטעימין את החלב לגוי אם יש בו טעם בשר אסור ואם לאו מותר אפי' אין שם ששים שכל שאוסר בפליטה אע"פ שמשערין בכלה סומכין על הגוי להתיר בפחות מששים כמו שביארנו בפרק גיד הנשה אבל אם הניחה עד שפלטה מה שבלעה מן החלב אסור אע"פ שאין בו טעם בשר שהרי החלב הנבלע בבשר אסור וכשחזר ונפלט אוסר את החלב שכבר ביארנו שאע"פ שאפשר לסחטו אסור ואין טעמו נרגש בחלב שהרי הוא מינו וצריך ששים בכדי כל החתיכה:

12 אע"פ שפסקנו במין במינו שהוא בטל כשאר איסורין יש דברים שמין במינו אינו בטל ובשאינו מינו בטל והוא יין נסך וכלל ידוע בכל דבר הבטל בשאינו מינו ואינו בטל במינו שאם נתערב במינו ושאינו מינו סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו ודבר זה יתבאר במסכת ע"ז בע"ה:

13 מי שבשל חצי זית בשר וחצי זית חלב הואיל ויש כזית בין שניהם לוקה בין על הבשול בין על האכילה חדוש הוא שנתחדש בבשר בחלב שזה היתר בפני עצמו וזה היתר בעצמו וכשנתחדש בסבתו גוף אחד של איסור הואיל ויש שיעור שלם בין שניהם חייב:

14 כבר ביארנו על חתיכת בשר שנפלה לתוך יורה של חלב רותחת שהבשר בולע מן החלב ואם קדם וסלקו קודם שתפלוט את החלב שבלעה אע"פ שפלטה לחות של עצמה מתירין אותה בטעימת קפילא אע"פ שאין כאן ששים ואם המתין עד שבלעה הרי היא פולטת את החלב ואותו חלב נעשה גוף איסור ואוסרת את החלב אלא אם כן יש ששים בכדי כל החתיכה:

15 צריך אתה להזהר שלא לפרש שהדבר הנופל לתוך יורה רותחת בולע מיד ואינו פולט כלום עד שינוח וישבע מבליעתו שאם כן היאך הגעלה שלנו מועילה בפסח שהרי אנו מכניסין הכלי ליורה רותחת ומוציאין אותו לאלתר ועוד הרי החוש מכזיבך שאם אתה משים ירקות לתוך מים חמים נעשים המים ירוקים לשעתן אלא הוא פולט מיד ממה שנבלע בו אם הוא כלי או מלחות של עצמו אם הוא בשר וכיוצא בו ותכף לפליטתו בולע ממה שביורה ואין בזה שיעור כלל ומה שהוא בולע מאותה יורה שנפל לשם אינו פולטו עד שישבע מלבלוע ומ"מ יש מפקפקים בכך ומצריכין להמתין עד שינוח הכלי מבליעתו ואין הדברים נראין שאם כן אף בזו היאך אנו יודעין מתי ינוחו מלבלוע ואף לדעתם אומר אני שאין צריכין לכך שלא נאמרו הדברים בכאן אלא בדבר ספוגיי כגון בשר שכל כיוצא בזו מצד הספוגיות שבו בולע תחלה ואינו פולט אבל כלים וכיוצא בהן פולטין לאלתר ומ"מ שטת הסוגיא מוכחת שהיא פולטת את שלה ובולעת של חברתה כמו שביארנו ובמסכת ע"ז יתבאר ענין הגעלת הכלים בריוח בע"ה:

16 אין לוקין על בשול של בשר בחלב עד שיתבשל בשול הראוי ר"ל שהגוי המכוין לאכול תבשיל מבשר בחלב יהא מחזיקו כמבושל ויאכלנו בחזקת מבושל כל צרכו ומ"מ לענין אכילה כל שנפל חם לתוך חם או צונן לתוך חם אסור חם לתוך צונן אם בחלב לח קולף את הבשר ואוכלו והחלב אסור ואם בגבנה קולף ואוכל צונן בצונן מדיח את החתיכה ואת הגבנה ואוכל ואם בחלב צונן מדיח את היבש והלח מותר:

17 אין לוקין בבשול בשר בחלב אלא בבשול של כלי ראשון כמו שביארנו אבל כלי שני אינו מבשל וכן אינו לוקה בצלייה בשפוד וכיוצא בזה:

18 הטיגון באלפס חכמי התוספות פרשו שהוא נקרא בשול ממה שאמרו בפרק זה שמא יעלה באלפס רותח וגדולי הרבנים פירשו במסכת סנהדרין שדרך בשול אסרה תורה ולא דרך טגון ואף לאכילה לא נאסר מן התורה אלא דרך בשול על הדרכים שביארנו לכך הוציאו בלשון בשול לומר שאין לוקין על אכילתו אלא דרך בשול וכן היא שטתנו ומה שהביאו ראיה מאלפס כבר ביארנוה לשיטתנו ומ"מ מדברי סופרים איסור אכילתו בכל פנים אפי' צונן בצונן ואפי' זה אחר זה על הדרך שביארנו:

19 חתיכה זו שנאסרה מחמת בליעתה כמו שביארנו ענינה שנפלה לקדרה אחרת הן שנאסרה מחמת בליעת טפת חלב שמשערין בכלה הן שנאסרה מחמת בליעת שאר איסורין שמשערין באיסור הבלוע חתיכה עצמה מ"מ אסורה כמו שביארנו אחר שכן אם הוא מכירה זורקה ואם אינו מכירה אם היא חתיכה שאינה ראויה להתכבד לפני האורחים בטלה ואם ראויה להתכבד יש אומרים שכל החתיכות אסורות וחכמי הצרפתים הורו שהחתיכה שנאסרה מחמת בליעת שאר איסורין אינה נקראת חשובה שלא להתבטל לא נאמר דין חתיכה הראויה להתכבד אלא בנאסרה מצד עצמה ומ"מ באיסור בשר בחלב אינה בטלה לדעת קצת מפרשים הואיל וראויה להתכבד:

20 מה שכתבנו בהרבה מקומות שאין דין חתיכה עצמה נעשית נבלה נאמר אלא בבשר בחלב ונמצא מדברינו שבבשר בחלב משערים בחתיכה עצמה ובשאר איסורין בשיעור האיסור אלא שחתיכה עצמה אסורה לעולם ולח בלח אף איסור עצמו חוזר וניתר תדע שיש לקצת מפרשים שטה אחרת בזה מתוך בלבולים שנראו להם בענין זה וצריך שנעיר אותך על אותם המקומות כדי שתדע מהם שטתנו מהיכן יצאה:

21 במסכת תרומות אמרו שסאה תרומה שנפלה לפחות ממאה שנעשה הכל מדמע ונפל מן המדמע למקום אחר אין אומרין שיהא מדמע כתרומה גמורה אלא לפי חשבון וכן אין המחומץ חוזר ומחמץ אלא לפי חשבון ואין מים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון למדנו מזו שאין חתיכה עצמה נעשית נבלה שאלו כן היה המדומע כתרומה גמורה:

22 וכן אתה למד דבר זה ממה שאמרו שם סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ונפלו שם עוד חלין בשוגג עד שהשלימו למאה מותר ואלו היתה חתיכה עצמה נעשית נבלה לא היתה נפילת חולין מועלת שהרי כל הראשונים תרומה גמורה ומקשים על זה ממה שאמרו בפרק זה דרך סתם חתיכה עצמה נעשית נבלה וכן בפרק גיד הנשה בשמועת חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא עד שפירשו בתוספות שבכל איסורין חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא שתרומה יוצאה מן הכלל הואיל ויבש ביבש הוא אבל לח בלח חתיכה עצמה נעשית נבלה הואיל ונעשה הכל גוף אחד וכן לח ביבש כגון חתיכת נבלה שנתנה טעם בשחוטה וכשאנו מקשים עליהם ממה שהזכרנו שאין מים שאובים פוסלין אלא לפי חשבון הם משיבין שקל הוא שהקלו בשאובה דרבנן ותירצו עוד שכבר פרשו במסכת תמורה לפי חשבון האמור כאן לפי חשבון כלים וכמו שאמרו שם משנים ושלשה כלים פוסלין את המקוה מארבעה וחמשה אין פוסלין הואיל ולא נפל לוג שלם מכלי אחד אלא שיש להקשות עוד עליהם שהרי בהשוכר שבע"ז פירשו לדעת קצת שיין אסור שנפל ביין הכשר שאסרו ונפל אחר כן קיתון של מים לשם ויש בו כדי לבטל יין האיסור הותר ואין אומרים שנעשה המותר עם האיסור חתיכת נבלה ועוד אמרו שם חמרא דהיתרא לגו מיא דאיסורא בנותן טעם ואין אומרין ראשון ראשון נעשה איסור ומ"מ הם משיבים על שמועת היין שהטעם מפני שלא נפל שם בכדי נתינת טעם וכל שכיוצא בזה לא החמירו להיות חתיכה עצמה כנבלה ואע"פ שאיסורה במשהו וכן משיבים על שמועת חמרא דהיתרא כשנפל מן היין הרבה כאחד או בקלוח שאינו פוסק שאנו דנין אותו כבת אחת ומ"מ במחומץ שהוא כבלול ואינו מחמץ אלא לפי חשבון לא ראינו להם תירוץ מספיק אלא שהם מפרשים לפי חשבון אם לא נפל מאותה עיסה כדי לחמץ ונסעדים בה ממסכת תמורה שהעמידוה שלא כר' אליעזר אלא שכשעייננו בסוגיא של חמורה עלתה בידינו כהוגן על דעת מה שאנו מפרשים שאין העיסה המחמצת מן התרומה נעשית כלה תרומה וחכמי הדורות משיבים עליהם ממה שאמרו במסכת ע"ז בשני כוסות אחד של תרומה ואחד של חולין ומזגן וערבן זה בזה רואין את ההיתר כאלו אינו והשאר מים רבים עליו ומבטלו ואין אומרין מים שבמזג התרומה נעשו איסור וצריך מים אחרים בכדי לבטל התרומה ומזג שלה ומ"מ אף הם משיבים לעצמם שיש לפרש בה בכוסות השוים ומטעם לפגם נגעו בה כמו שפירשו חכמי התוספות כמו שיתבאר במסכת ע"ז בפרק ראשון ובפרק אחרון ודברים אלו ריסי עיניהם יבאו ויעידו שדברים דחוקים הם ואין לסמוך עליהם:

23 גדולי המפרשים נוטים בה לשטה אחרת לומר שאף לח בלח אין אומרין בו חתיכה עצמה נעשית נבלה ולא יבש ביבש שבאלו האיסור חוזר ומתערב עם השני כבראשון ואינו נאמר אלא באיסור הבלוע בחתיכה שאין ממש האיסור יוצא ממנה ואף בזו יש להקשות סוגית של פרק גיד הנשה במה שאמר רב חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל האחרות במשהו מפני שהן מינה והקשו מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל למה לי נותן טעם ומתרץ לה כשקדם וסלקו אלמא אע"פ שהחתיכה קבלה טעם משהו ואסורה היא עצמה מתורת מין במינו אינה נעשית נבלה לאיסור האחרות אלא אם כן יש בה נתינת טעם נבילה ומתוך כך עקר הדברים שלא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בבשר בחלב ומן הטעם שהזכרנו למעלה והוא הוא המיושר שבדיעות:

24 אע"פ שביארנו דרך פסק מה שראוי לבררו בענין המשנה והסוגיא שלה מ"מ מתוך בלבולים ושנוי פירושים שבה אני רואה להעירך דרך קצרה בהודעת שטתנו בביאור השמועה על הסדר שלא תבא לפרשה על שטת אחרת מכמה שטות שתראה בה בחדושין ובפירושין ובקצת חבורי רבני צרפת עד שיקשה לך מתוכם מה שפסקנו בה והוא שתדע תחלה במה שאמרנו במשנתנו ניער את הקדרה אם יש בה נותן טעם בכל הקדרה אסורה ואם אין בה נותן טעם בכל הקדרה הכל מותר אע"פ שאנו פרשנוה כשניער קודם שקבלה אותה חתיכה טעם האיסור שאם לאחר שקבלה את הטעם אף היא נעשית נבלה וצריך בכל הקדרה ששים כנגד כלן החתיכה לא פרשנוה כן אלא לענין מה שפסקנו שחתיכה עצמה נעשית נבלה בבשר בחלב ומ"מ במשנתנו לא נתברר אם נאמר בשנעשה ניעור זה אחר קבלת הטעם ואע"פ כן יהא הניעור מתיר אע"פ שאין בכל הקדרה ששים כנגד כל החתיכה ולא נשער אלא באיסור ושלא כדעת האומר חתיכה עצמה נעשית נבלה או דוקא קודם נתינת טעם הא אם קדמה קבלת הטעם לניעור שלא יהא הניעור מועיל שלא לשער בכלה אלא שבגמ' פרשוה דוקא קודם קבלת טעם על הדרך שביארנו במשנה:

25 ואמרו בגמ' אמר אביי שמע מינה טעמו ולא ממשו ר"ל כשאוסרין את ההיתר מצד טעמו של איסור אע"פ שאין שם גוף איסור דאוריתא הוא דילפינן לה או מגיעולי גוים או מבשר בחלב שאף הבשול אסרה תורה אע"פ שנסתלקו זה מזה אחר בשולו דאי סלקא דעתך דרבנן ומגיעולי גוים לא ילפינן דחדוש הוא דהא נותן טעם לפגם בכל מקום מותר ומבשר בחלב נמי לא בעית לאייתויי משום דחדוש הוא ומפני שכל אחד בפני עצמו היתר ונתערבו נאסרו אי חדוש הוא טעמא נמי לא ליבעי אלא נימא חדוש הוא דחדית בה רחמנא אפי' בכל שהוא הואיל ומ"מ בשר בחלב מיקרי ואע"פ שזרוע בשלה אינו אוסר את האיל הואיל ואין נותן בו טעם התם משום דמצוה נמי איכא והיאך יאסור אלא מ"מ לאו חדוש הוא דהא איכא נמי באיסורי מאכלות כותיהו כלאי הכרם שכל אחד היתר בעצמו ונתערבו נאסרו ואמר ליה רבה ואפי' נמי תימא חדוש הוא מ"מ תורה לא אמרו לאותו חדוש אלא בטעם שהרי תורה הזכירה איסורו בלשון בישול והוא כשיעור שיתבשל הבשר לתוך החלב ואי אפשר בכגון זה שלא ליתן בו טעם ואמר אחר כן אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות כלן וודאי רב בלי ספק אמתניתין קאי שאלו היה אומר שמועה בפני עצמה היה אומר חתיכה שנפל עליה טפת חלב כיון שנתן טעם בחתיכה וכו' הא מאחר שקצר ואמר כיון שנתן וכו' אלמא אמתניתין קאי כלומר חתיכה שנזכרה במשנתנו כיון שנתן וכו' ומתוך כך יש טורחים לפרש משנתנו לדעתו ר"ל דקאמר כל איסורין שבתורה במינן במשהו ולדעת ר' יהודה דמין במינו לא בטיל ומתוך כך פירשוה גדולי הרבנים לדעתו טפת חלב שנפלה לחתיכה שבין החתיכות ונתנה טעם באותה חתיכה הרי נאסרה אותה חתיכה ואע"פ שהיא לא נתנה טעם בשאר החתיכות הואיל ומ"מ נפלט משהו ממנה לשאר חתיכות וכגון שיש בה רוטב אלא שלא ניער ומצד שלא ניער קבלה אותה חתיכה את הטעם כלן אסורות אפי' היה במה שבקדרה עם שאר החתיכות ששים או יתר בכדי כל אותה חתיכה שאין משערין באיסור להיות מין בשאינו מינו אלא בחתיכה שנעשית נבלה והויא לה עם שאר החתיכות מין במינו ולא בטיל וסתמא אפי' היה ברוטב עצמו בכדי לקבל כל החתיכה אבל אם ניער קודם שקבלה אותה חתיכה את הטעם אם יש בקדרה ששים כנגד האיסור הכל מותר דהא מין בשאינו מינו הוא והיינו דפריך מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר' יהודה ואם כן אפי' קבלה אותה חתיכה את הטעם כל דאיכא בכדי לבטל כל אותה החתיכה מיהא לישתרו כל שאר החתיכות דהא רוטב לאו ממין חתיכה הוא והא קא סבר ר' יהודה מין במינו ודבר אחר סלק את מינו וכו' והעמידה ברוטב עבה מצד דקדוק של בשר והוה ליה מינו הא ברוטב רכה מודה שהותרו שאר החתיכות ומ"מ לא חלק בין עבה לרכה אלא לענין אבל לאותה חתיכה עצמה שקבלה את הטעם אף ברוטב רכה נשארה באיסור והיינו דקאמר דסבירא ליה אפשר לסחטו אסור כלומר שהאיסור שנבלע בהיתר ונתן בו טעם אע"פ שאותו היתר שמקבל הטעם נתבשל אחר כן בקדרה אחרת של היתר ונפלט האיסור ממנו ונתפשט בכל הקדרה ונתבטל אינו מועיל שמשנאסרה שוב אין לה היתר שמא לא נפלטה יפה ואם כן על כל פנים היא אסורה ומאחר שהיא אסורה אוסרת אפי' אלף מדין מין במינו שאלו היה סובר אפשר לסחטו מותר היה האיסור נפלט ונתפשט בכל הקדרה ודנין בו והוה ליה מין בשאינו מינו ולא היינו אומרים חתיכה עצמה נעשית נבלה: